הראל חברה לביטוח בע"מ נ' חורי ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לשיפוי התובעת בגין הסכומים ששילמה למבוטחתה עבור נזקים שנגרמו לרכבה שניזוק בתאונת דרכים מיום 16.5.02 בה היה מעורב הרכב המבוטח (להלן: "התאונה").

התובעת טוענת כי התאונה ארעה בשל אשמו הבלעדי ו/או רשלנותו של הנתבע 1 שנהג במשאית שהייתה מעורבת בתאונה. התובעת טוענת כי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") סטה מנתיב נסיעתו ופגע ברכב המבוטח שעמד בחניה לפני תחנת אוטובוס.

הנתבע הגיש כתב הגנה, כפר בטענות התובעת והוסיף וטען כי התאונה ארעה עקב רשלנותה של נהגת התובעת.

התביעה הוגשה גם נגד הנתבעת 2 שנטען כי הייתה הבעלים של המשאית ומעבידתו של הנתבע. התובעת זנחה את טענותיה כנגד הנתבעת 2 משהתברר כי פעילותה חדלה בכל המועדים הרלבנטיים להגשת התביעה.

בטרם אבחן את העדויות שנשמעו בפניי, אתייחס תחילה לטענתה המקדמית של התובעת בדבר כבישת עדותו של הנתבע. טענה זו עדיף אם לא הייתה נטענת במיוחד לאור העובדה, כי התובעת בעצמה המתינה למעלה מחמש שנים עד שהחליטה להגיש תביעתה חרף העובדה כי ההודעה על התאונה נמסרה לה בסמוך למועד התאונה.

בנוסף לכך, הנתבע טען במפורש בכתב ההגנה, כי התאונה ארעה עקב נהיגתה הרשלנית של נהגת התובעת. העדר פירוט מורחב יותר לתיאור נסיבות התאונה בכתב ההגנה, אינו יכול להיחשב ככבישת עדות. זאת ועוד, התובעת לא הגישה כתב תשובה לכתב ההגנה ו/או לא ביקשה למחוק את כתב ההגנה והמתינה עם טענתה לכבישת העדות עד ליום ההוכחות.

לאור כל הנ"ל, יש לדחות את טענתה המקדמית של התובעת.

ולגופו של עניין:

בפניי הובאו שתי עדויות; עדותה של מבוטחת התובעת ועדותו של הנתבע. מבוטחת התובעת העידה כי הנתבע סטה ימינה ופגע ברכבה בעודו בחנייה ומנגד, הנתבע העיד כי מבוטחת התובעת היא שהתפרצה לכיוון נסיעתו מבלי להסתכל ומבלי לתת לו זכות קדימה ופגעה במשאיתו.

התובעת טענה כי התאונה ארעה עקב כך שהנתבע שהוביל בשר היה צריך להגיע ולפרוק את הסחורה בקרבת מקום ובעודו נכנס למפרץ החניה פגע ברכבה של המבוטחת. עדת התביעה לא הזכירה בכלל את נושא פריקת הבשר. התובעת רק משערת כי זה מה שהיה, אך לא טרחה להוכיח טענתה זו. נהפוך הוא, הנתבע העיד כי היה אמור להגיע לסופר בסוף קריית ביאליק ולא במקום אירוע התאונה. הנתבע העיד כי לא פנה ימינה ולא היה לו לאן לפנות ימינה. הנתבע היה מודע לעובדה כי מימינו תחנת אוטובוס וכי אין באפשרותו לעצור שם. הנתבע נסע ישר וכאמור, הוא התכוון להגיע לסופר הממוקם בסוף קריית ביאליק (שלא באזור אירוע התאונה) ועל כן, גם לא היה לו צורך כלשהו בפנייה ימינה.

הנתבע יצר עליי רושם מהימן לאורך עדותו והתובעת לא הצליחה לסתור את עדותו או לערער את גרסתו. התובעת ניסתה להיבנות מתשובותיו של הנתבע בכל הנוגע לקיומו של שטח מת במשאית מבחינת שדה הראיה אך, ומבלי להכריע בשאלה אם תשובותיו של הנתבע בהקשר זה נכונות אם לאו ומבלי להיכנס לשאלה האם נושא זה נמצא בגדר ידיעתו השיפוטית של בית המשפט אם לאו, דומה כי אין הדבר כצעקתו. הנתבע לא הכחיש כי לא ראה את רכבה של מבוטחת התובעת לפני הפגיעה. הנתבע שב והעיד כי הוא נסע ישר ואז חש פגיעה במשאית, עצר ואפילו חסם את התנועה בכביש עד שנאלץ להסיע את המשאית לחנייה, בלית ברירה, בתחנת האוטובוס עד שסיימו להחליף פרטים ולאחר מכן, המשיך בנסיעתו.

על פי עדותה של מבוטחת התובעת, אביה שהתגורר בצמוד למקום אירוע התאונה, הגיע למקום התאונה משהוזעק על ידי מבוטחת התובעת. על פי עדותה של מבוטחת התובעת, אביה הוא שהחליף פרטים עם הנתבע. עד זה לא זומן לעדות. אכן, עד זה לא ראה איך התרחשה התאונה, אך בהחלט היה בידו כדי לתמוך בגרסת בתו ולמסור את גרסתו אודות הדברים שהוחלפו בינו לבין הנתבע מייד ובסמוך לאירוע התאונה.

הימנעותה של התובעת מלהביא את אביה של הנהגת למתן עדות בבית המשפט, מקימה למעשה את החזקה שבעובדה, לפיה, לו הובא אותו עד לעדות בבית המשפט, עדותו הייתה פועלת לחובת התובעת. לא זו אף זאת; במהלך חקירת הנתבע, הוא נשאל אודות מיקום הפגיעה במשאיתו אך התובעת בחרה להסתפק בתשובת הנתבע לפיה, הרכב המבוטח פגע בברזל. התובעת נמנעה מלברר באיזה צד במשאית נמצא הברזל שנשרט כתוצאה מהתאונה והדבר אומר דרשני. באשר למיקום הנזקים שנגרמו לרכבה של מבוטחת התובעת, לא השתכנעתי שיש בו כדי להטות את כף המאזניים לכיוון התובעת.

ועוד, על פי עדותה של מבוטחת התובעת, מאחורי רכבה חנתה ניידת משטרה והשוטר ישב בתוך הניידת. מנגד, הנתבע העיד כי לא הייתה במקום ניידת משטרה כלשהי וכי הוא התכוון להתקשר למשטרה בעצמו, אך מבוטחת התובעת ואביה הודיעו לנתבע כי לא צריך להתקשר למשטרה. עדותו של הנתבע, יצרה עליי רושם אמין וגרסתו נשמעה לי סבירה יותר ומתיישבת עם ההיגיון. אם אכן נכח במקום שוטר, יותר סביר להניח כי אותו שוטר היה ניגש למקום התאונה לפחות בכדי לברר באם נגרם נזק גוף ולא היה ממשיך לשבת בתוך הניידת. זאת ועוד, התובעת לא הצביעה על קיומו של אינטרס כלשהו לנתבע להכחיש אם הייתה במקום משטרה אם לאו.

מכל מקום, השיהוי בהגשת התביעה גרם לאי הבאתו של עוד עד רלוונטי, אותו שוטר שלטענת התובעת נכח במקום והתנהגות זו פועלת לחובת התובעת.

בסופו של יום, התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה ולשכנעני על פי מאזן ההסתברויות בנכונות גרסתה. לא השתכנעתי כי גרסת המבוטחת של התובעת סבירה יותר מאשר גרסתו של הנתבע. נהפוך הוא.

גם אם לא הייתי אמורה לקבוע כי גרסתו של הנתבע סבירה יותר מאשר גרסתה של מבוטחת התובעת, עדיין אין בכך כדי לשנות ממסקנתי כי דין התביעה להידחות שכן, על פי הראיות שהובאו בפניי, לא ניתן לקבוע יותר מאשר המסקנה שעדותה של מבוטחת התובעת שקולה כנגד עדותו של הנתבע והמסקנה המתבקשת מכך הינה, שהתובעת לא הצליחה להרים את נטל השכנוע המוטל עליה אלא ברמה "שקולה" לגרסת הנתבע ועל כן, הנתבע ייהנה מן השקילות. ר' קדמי, על הראיות, עמ' 1767.

על כן, הנני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים וכן, הנני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע סך של 1,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום, א' אייר תש"ע, 15 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.